ילד הופך לשפיץ | גוני טורפת עליות?

גוני טורפת עליות?

זה הסיפור של גוני. סיפור אמיתי. על איך זה כאשר ילד הופך לשפיץ.

כך זה מתחיל

היא הצטרפה אלינו לרכיבה בטיול סופשנה מעין חבקוק לכינרת. זה לא טיול ארוך וגם לא קשה. זו הגרסה למתחילים כשהמתקדמים רכבו כבר יום קודם 15 או 20 קמ, קמו שעה לפני הזריחה כדי לרכוב עוד 30 עם טיפוס קשה וארוך כדי להגיע למעיין לטבילה קצרה. שם מצטרפים הילדים הקטנים יותר והמתחילים.
עבורה זו היתה הפעם הראשונה וזה היה קשה. היא בכתה ורכבה. בכתה ורכבה. היא לא הפסיקה. היא המשיכה לרכוב. אבל היא בכתה. מתסכול. מהקושי. לשאלתי, היא גם לא רצתה להפסיק. רצתה להמשיך. ואז המשיכה גם לבכות…
זו היתה חווית ההצטרפות למועדון. עבורי זה היה קשה. אולי זה לא מתאים? אבל היא רצתה להמשיך וכך היה.
זו הילדה שתמיד היתה בסוף. כמעט בכל המפגשים.

אני מחכה לשעת כושר

כמדריך, אני מצפה לשעת הכושר שתאפשר לי לקחת את הרוכב ולהעצים אותו. אני יודע שאם היא תמשיך, היום שלה יגיע.
כמעט שנה רכבה איתנו, תמיד מתלוננת שקשה ולא כיף. לפעמים בוכה מתסכול אבל, ממשיכה לרכוב.
עבורי כמדריך, ההתמודדות הזו לא קלה. רק להכיל ולחכות. אין הרבה מה לעשות וכל התערבות מעלה קשיים נוספים ותרעומת.
בחודש האחרון היא לפעמים באמצע הקבוצה. לרוב, ממוקדת בסבל שלה, מגיעה לסוף הטור. אבל, תמיד היה לה מה לומר. מין קפיץ דרוך כזה שתמיד עונה תשובה מתריסה לכל דבר ומוסיפה גם רקיעה ברגל אם רק אפשר. חיכיתי להזדמנות הנכונה שתאפשר לשנות לה את זוית הראיה – על עצמה.

הגיע היום!

אבל היום שלה הגיע. כמעט אחרי שנה. הגענו למפגש וסיימנו להתארגן לרכיבה. כשקבוצת הפנתרים יצאה היא שאלה “אני יכולה לצאת איתם?”
זה היה בלתי אפשרי בגלל שעד היום היא היתה בסוף קבוצת הגורים (המתחילים).
הזדמנות לנסות אתגר. אמרתי לה שאי אפשר כי קבוצת הפנתרים תרכב היום הרבה עליות. “אני גם רוצה עליות” היא אמרה. נשמתי עמוק.
-את בטוחה?
כן.
-אבל זה יהיה קשה!!
לא יהיה קשה. גם אני רוצה!
ראיתי שממש חרה לה והיא רצתה את האתגר. רצתה להוכיח את עצמה.
האתגר שלי היה להעצים אותה ולהפוך את החוויה למשהו בלתי רגיל שאי אפשר למחוק. אף פעם. זה לא יכול להיות עוד מפגש בחוג אופניים שבו העליות פשוט לא היו כל כך קשות.

ילד הופך לשפיץ!!

אמרתי “טוב, נרכב עליות” ולקחתי אותם לעליה קטנה. היום, היא היתה, איתי, בראש הקבוצה, רק שנינו לבד. “נתנה בראש” בקצב ממש טוב. ידעתי שצריך להעמיס על האתגר. עצרתי בסוף העליה וביקשתי ממנה לחכות לאחרים.
היא אמרה “מה כבר לעצור? אבל זה אפילו לא היה חימום!!”.
משם כבר אי אפשר היה לעצור אותה. אחרי עוד 3 עליות קטנות עם הקבוצה, וכמה מילות פליאה שלי שהפעילו אצלה את הטורבו יותר ויותר, היה ברור שהמצב התהפך.
ואז הפרדתי אותה מהקבוצה.
היא קיבלה מדריך אישי וגררה אותו הלוך ושוב בכל העליות באיזור. מעל שעה!
אבא שלה שתמיד מלווה נגרר אחריהם, עד שויתר…
בסוף האימון היא חזרה אלי ושאלה אותי אם היא יכולה להצטרף לפנתרים בפעם הבאה. כל המחסומים שלה התפרקו ואפשר לנחש מה עניתי לה…

לא רק גוני הפכה לשפיץ. הרבה ילדים עברו את זה וגם הילד שלך יכול!!

ילד הופך לשפיץ. זה קורה אצל ילדים שמצליחים לעבור את המחסום של עצמם. זה קורה אחרי חצי שנה עד שנה בחוג.
פתאום הם מבינים שהם יכולים. חוויית המאמץ והמסכנות הופכת לחווית מסוגלות. מי שהיה שם ליד ילד כזה לא שוכח את זה לעולם.
תודה לאבא של גוני על הליווי והתמיכה. אתה התותח האמיתי. ההתעקשות, העמידות והליווי שלך איפשרו את זה. כל הכבוד על האומץ והפתיחות והאישור לפרסם. הרווח כולו שלכם. חזרת הביתה עם סופר-ילדה. והכיף היה כולו שלי…

לרכיבת הורים וילדים במועדון

ללימוד רכיבת אופניים